<h1>העיטור הלכ' יו"ט מח' ג'</h1>
<h2>דף ז:</h2>
השוחט חיה ועוף בש"א יחפור בדקר ויכסה ובה"א לא ישחוט אא"כ היה לו עפר מוכן מבעו"י ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה א"ר זריקה אר"י והוא שיש לו דקר נעוץ מבעו"י והא קא עביד כתישה א"ר חייא אמר רב בעפר תיחוח משמע שאפי' יש לו עפר תיחוח בעי' דקר נעוץ מבעו"י ולכתחלה משום הכנה ואין בו דקר נעוץ א"י לכסות אלא באפר כירה. ואע"ג דקעביד גומא כיון דבשבת פטור אבל אסור הכא דשחיט משום שמחת יו"ט מותר לכתחלה.
<h2>דף ח.</h2>
ואפר כירה מוכן הוא ואפי' לב"ש דאמרו אין מכסין באפר כדאיתא בפ' כיסוי הדם מוכן לכסות בו צואה ולעשות בו צרכיו א"ר יהודא ל"ש אלא שהוסק מעיו"ט אבל ביו"ט אסור דהו"ל כנולד ואסור ואם ראוי לצלות בו ביצה מותר לכסות ותנ"ה כשאמרו אפר כירה מוכן היא לא אמרו אלא שהוסק מעיו"ט אבל הוסק ביו"ט אסור ואם ראוי לצלות בו ביצה מותרת.
הכניס עפר לגינתו ולחורבתו מותר לכסות. ירושלמי בשלא שחט אבל אם שחט מוטב שיטול מאפר שהוסק ביו"ט ואל יחפור בדקר ויכסה. ירוש' הביא עפר לכסות את גגו סיד לסוד את ביתו אית תנא מכסין בו ואית תנא אין מכסין בו ר' יוסי בר בון בשם ר"ח אמר מ"ד מכסין לשעבר מ"ד אין מכסין בבא לישאול לכתחילה תנא ר' חייא לא כוי בלבד אמרו אלא אפי' שחט בהמה חיה ועוף ונתערבו דמי זה בזה אסור לכסותו ביו"ט א"ר יוסי ל"ש אלא שאינו יכול לכסותו בקדירה אחת אבל יכול לכסותו מותר ולא גזרינן דקירה אחת אטו ב' דקירות.
אר"י מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בה כל צרכו וא"צ הכנה דקר נעוץ דריש מר זוטרא והיא שייחד לו קרן זויות. ותניא כוי אין שוחטין אותו ביו"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו ואפי' באפר כירה גזירה משום התרת חלבו אבל בחול ליכא למיגזר דמאן דחזי סבר דמספיקא אמרי' לי' זיל שחוט טרח וכסי ביו"ט מי אמרי' אמרו לו רבנן שחוט טרח וכסי מספיקא אלא מין חיה הוא ואתי למשרי חלבו הלכך אם שחט אין מכסין את דמו אלא במיו"ט ומדלא כסי' ביו"ט ש"מ דספיקא הוא וחלבו אסור.
<h2>דף ח:</h2>
אמר רבא השוחט צפור מעיו"ט אין מכסין אותו ביו"ט גלגל עיסה מעיו"ט מפריש ממנה חלתה ביו"ט לימא פליגא דאבוה דשמואל אדשמואל דא"ש חלת ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש. אמר רבא מי לא מודה שמואל שאם קרא עליהן שם שאסורה לזרים ופסק רבי' אלפסי ז"ל כאבוה דשמואל דגרסינן בפ' משילין אין מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט לא נצרכו אלא אפי' ליתנו לכהן בו ביום והנ"מ פרי דטבלא מאתמול אבל פרי דטבל' האידנא כגון עיסה לאפרושי מני' חלה מפריש ויהבינן לכהן והאי נוסחא ליתא בנוסחא עתיקא דילן והגדה הוא ור"ח ל"פ הלכה כשמואל גבי מוללין מלילות והר"ן כתב אבל מלאכה שאפשר לעשותה מעיו"ט כגון הלש מעיו"ט מפריש חלתה ביו"ט ומאי דאיתמר בשמי' וכיון דרבא בתרא הוא קי"ל כוותי' דהלכה כבתרא טעות' היא וליתא מפירושא דיליה ואפי' איתא איכא לדחויי בחלת ארץ ישראל אבל בחלת חוץ לארץ אע"ג דטביל מאתמול מפריש חלתה ביו"ט דלאו תיקון הוא. אבוה דשמואל אמר אפילו גלגל עיסה מעיו"ט אין מפרישין חלה ביו"ט וס"ל לרבה הא דתנן אין מגביהין תרומות ומעשרות ואוקימנא אפי' ליתנו לכהן בו ביום כמ"ד בפירות מיירי ולא בעיסה. ובירושלמי גרסי' תניא ובתוספתא גרסי' הלש עיסה ביו"ט בין טמאין בין טהורין מותר לטלטלן ומותר להפריש ממנה חלה לשה מעיו"ט ושכח ולא הפריש אסור לטלטלה ואסור להפריש ממנו חלה וההיא נמי בחלת ארץ ישראל מיירי ואיכא מאן דפסק' כרבא דהוא בתרא.
<h2>דף י.</h2>
הא מתני' דהשוחט ה"ג לה בבחירתא ב"ש ולקולא וב"ה לחומרא והכי דווקא והלכה כב"ה וכההיא דאין מסלקין את התריסין ביו"ט ב"ה מתירין אמרי' מוחלפת השיט' ודוקא ק"ל לרבוותאי הא דפרכינן וליכסי' באפר כירה ממתני' דפריך ולכסיי' בדקר נעוץ לב"ש ואפר כירה לב"ה דלב"ש אין מכסין באפר כירה ולא בדקר נעוץ לב"ה לכתחלה א"נ אסיפא פריך דקתני אם שחטו אין מכסין את דמו וה"ג בספרא הא דקתני אם שחטו אין מכסין את דמו מכלל דבאית לי' עסקינן ול"ג השאר ומתני' דהשוחט דווקא הואיל ותנן בבחירתא הכי ומקולי ב"ש ומחומרי ב"ה. והא דמסלקין את התריסין נמי דקיי"ל כב"ה התירו סופן משום תחלתן הלכה היא אלא דב"ש וב"ה החליפו שיטתן והחמירו ב"ה כב"ש ולא החמירו בתריסין משום טעמא דהתירו סופן משום תחלתן ירושלמי שאם אומר לא יחזיר אף היא אינו פותח ולא יפתח אף ממעט בשמחת הרגל ור"ח ז"ל וכל המפרשים קבעו הלכה כב"ה לחומרא בהשוחט ובתריסין לקולא. ורבי' אלפסי הכין פי' רבוותאי קמאי הכי ס"ל אבל ר' יעקב אמר מוחלפת השיטה ממתני' דהשוחט ול"ד לן דכל מה דבבחירתא דוקא היא.
<h2>דף כא.</h2>
גרסינן בפ' ב' אר"ח בהמה חציה של ישראל מותר לשוחטה ביו"ט כמחלוקת י"ז בפ' בתרא.
<h2>דף כה.</h2>
בהמה מסוכנת לא ישחוט אלא כדי שיאכל ממנה כזית צלי מבעו"י שחטה בשדה לא יביאנה במוט ובמוטה אבל מביאה בידו אבר אבר.
<h2>דף כו:</h2>
ומבעיא לן בפ' א"צ דגים יש מוקצה לחצי שבת או אין מוקצה לחצי שבת ומסקנא גמרו בידי אדם לא קמבעיא לן כי קא מבעיא לן גמרו בידי שמים ולא אפשיט ולחומרא ומוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין אותו מותר וכן הלכתא. בפ"ג.
<h2>דף כז:</h2>
בהמה שמתה לא יזיזנה ממקומה ומעשה ששאל את ר"ט עליו ועל החלה שנטמאת ואמר לא יזיזם ממקומן אוקמי זעירא בבהמת קדשים ובמסוכנת וד"ה אפילו לר"י דכ"פ ר"י ור"ש כשהיתה חולה מבעו"י אבל מסוכנת דעתי' עלוי' ומש"ה היא שריא דמסוכנת מודה ר"י ובעלי חיים שמתו מודה ר"ש וסתמא דהא מתני' אפילו ר"י וכן הלכתא ונוסחא עתיקא במסוכנת וד"ה. וי"מ ד"ה למר ברי' דרב יוסף ומר אבימי משמי' דרבא ואליבא דר"ש ואית דל"ג וד"ה ופירוש קמא מסתברא והכין פי' ר"ח ז"ל.
אין נמנין על הבהמה לכתחלה ביו"ט מאי אין נמנין אין פוסקין דמים לכתחלה ביו"ט. היכי עביד אמר רבא מביא שתי בהמות ומעמיד זו בצד זו ואומר זו כזו. תנ"ה לא יאמר אדם לחבירו הריני עמך בסלע ובשתים אלא הריני עמך למחצה לשליש ולרביע. ירושלמי הא להוסיף מוסיפין היה חמשה נעשין עשרה.
<h2>דף כח.</h2>
ר"י אומר שוקל אדם בשר כנגד כלי או כנגד קיפוץ וחכ"א אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר. אר"י א"ש אפילו לשמרן מן העכברים והיא דתליא בתריטא ואסר מפני מראית עין וליתא לר' חמא ור"ש ב"ר דהא שקלי מנא כנגד מנא ביו"ט וקי"ל כרבנן דאמרו אין משגיחים בכף מאזנים כל עיקר אר"י א"ש טבח אומן אסור לשקול בשר ביד ירושלמי מפני שידו כליטרא אלא חותך בסכין ונותן לזה ולזה וכן אסור לשקול בשר במים ואר"י א"ש אסור לעשות בית יד בבשר ובידא שרי ואמר ר"י מותר לעשות סימן בבשר כהא דרבה בר"ה מחתך להו תלת קרנתא.
ואין משחיזין את הסכין ביו"ט אבל משיאה ע"ג חברתה אר"ה ל"ש אלא בהשחזה של אבן אבל בהשחזה של עץ מותר וכן הלכתא ואיכא תרי לישנא בגמרא. ומסתברא כלישנא קמא לקולא של אבן אסור לחדדה אבל להעביר שמנותה מותר מכלל דחברתה אפילו לחדדה מותר ומאן תנא בהשחזה אסור דלא כר"י דתניא אין בין יו"ט לשבת אלא א"נ בלבד ר"י מתיר במכשירי א"נ ואסיקנא הלכתא כר"י ואפילו בהשחזה של אבן מותר לחדדה ואין מורין כן מיהו אפי' לרבנן בהשחזה של עץ או ע"ג חברתה מותר לחדדה ומורין כר"ה. אר"ה ברי' דרב יוסף הוה קאמינא קמי' דרבא והוה מעבר סכינא אפומי' דדיקולא וכו' וחזינא לדעתי' דלחדודה עבוד והאי דלא קאמר לי' משום דקסבר הלכה כר"י כלישנא קמא ואין מורין כן ואמר אביי קאמינא קמי' דמר והוה מעבר סכינא אפומא דרחיא וא"ל לחדדה או להעביר שמנוניתא וחזיתא לדעתי' דלחדדה עביד והאי דלא קאמר לי' משום דסבר הלכה כר"י ואין מורין כן כדי שלא יזלזלו אף במכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט אמר רב יוסף סכין שעמדה מותר לחדדה ביו"ט. וה"מ דפסקה אגב דוחקה. ופי' ר"ח ורב אלפסי ז"ל דווקא אגב רחיא או אגב דיקולא. אבל השחזה לא וטעמא משום דאין מורין כן כדפרישית והיכא דלא פסקה אגב דוחקה שוי' למנא ואסר. וק"ל אמאי נקט סכין שעמדה לימא משחיזין את הסכין ביו"ט ומסתברא דמתניתין איירי בסכין שנפגם אבל עמדה מותר לחדדה. היכא דפסקה אגב דוחקא דלא תיקן הוא ואפילו במשחזת לד"ה וה"נ אחד סכין שנפגם ואחד שפוד שנרצם באנו למחלוקת ר"י ורבנן וכו' להנוסחא דר"ח אבל בנוסחא דרבבתא ל"ג הכי דריש רב חייא ואיתימא רב יוסף א' סכין שנפגם ואחד שפוד שנרצם וא' גריפת התנור ביו"ט באנו למחלוקת ר"י וחכמים דתניא אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש ר"י מתיר במכשירי אוכל נפש מ"ט דת"ק דא"ק היא ולא מכשיריו ור"י א"ק לכם לכל צרכיכם ואידך הא כתיב לכם לכם ולא לא"י ואידך הא כתיב היא כתיב היא וכתיב לכם ול"ק כאן במכשירין שאפשר לעשותן מעיו"ט כאן במכשירין שא"א לעשות כן מעיו"ט. ולרבי' אפרים לכם ולא לא"י לא אצטריך לי' דהשתא מכשירין שא"א לעשותן לדידן אסור משום טרחא טרחא בא"י לכ"ש והלכך אם נפגם הסכין מעיו"ט או נרצם השפוד ונקטם ראשו החד ד"ה אסור כדתנן אין מתקנין השפוד ואין מחדדין אותו נפגם ביו"ט או בעיו"ט והי' טרוד ולא תיקן בעיו"ט מחלוקת ר"י וחכמים אבל סכין שעמדה מחרופת' ד"ה מותר לחדדה כדפרישית. איבעיא להו מהו להראות סכין לחכם רב מארי בר ביזנא שרי ורבנן אסרי ופרשו רבוותאי שמא יוליכנו חוץ לתחום להראותו. ורש"י פי' דה"ל דן את הדין.
<h2>דף כח:</h2>
א"ר יוסף ת"ח רואה לעצמו ומשאילה לאחרים אר"י שפוד שנרצף ונתעקם אסור לתקנו ביו"ט ואע"ג דיכול למפשט לי בידו, דלמא מתקן ליה בקורנסי', אית דמפרשי משום טירחא דלא צריך. ומ"ט אפילו לר"י קאמר וכגון שנרצף מעיו"ט ואשמעי' אע"ג דפשיט בידי' אסור. וא"נ צריך לתקן בקורנס קאמר אבל בידו מותר ואר"י א"ש שפוד שצלו בו בשר אסור לטלטלו ביו"ט אמר רב מלכיו ושומטו ומניחו בקרן זוית ואמר רב חייא בר אשי אמר רב והוא שיש עליו בשר. רבינא אמר אעפ"י שאין עליו בשר מידי דהוה אקוץ בר"ה וכן הלכתא.
לא יאמר אדם לטבח שקול לי בדינר בשר אבל שוחט הוא ומחלק ביניהם היכי עבדא רבה ור' יוסף אמרי תרטא ופלגא דתרטא בגרש אמרו חלקה ופלגא דחלקה פומבדיתא אמרו אזינקא ופלגא אזינקא מתא מחסיא ריבעה ופלגא ריבעה.
<h2>דף כט.</h2>
אומר אדם לחבירו מלא לי כלי זה אבל לא במידה מאי אבל לא במדה אמר רבא שלא יזכיר לו שם מידה אבל אם היה לו כלי העומד למידה ימלאנה דדרכא דאינש דמקרבא חמרא במנא דכולא ושתי והלכתא כרבא. ותמי' לן דרבי' אלפסי ז"ל כתב אבל אם הי' כלי עומד למדה ימלאנה וליתא. אדברי' ר"ח לרבנא עוקבא ודרש לא ימדוד אדם שעורים ויתן לפני בהמתו ביו"ט אבל קודר הוא קב או קביים ואינו חושש ונחתום מודד תבלין ונותן לתוך קדירתו שלא יקדיח תבשילו א"ד האשה מודדת קמח ונותנת בתוך עיסה כדי שתטול חלתה בעין יפה ושמואל אמר אסור והלכתא כותי'.
<h2>דף כט:</h2>
אומר אדם לחנוני תן לי ביצים ואגוזים במנין שכן דרך בעה"ב להיות מונה בתוך ביתו. ת"ר הולך אדם אצל רועה הרגיל אצלו ואומר לו תן לי גדי א' או טלה א' אצל טבח הרגיל אצלו ואומר לו תן לי כף א' או ירך א' אצל פטם הרגיל אצלו ואומר לו תן לי תור או גוזל א' אצל נחתום הרגיל אצלו ואומר לו תן לי י' ביצים וה' אגוזים וי' אפרסקמון וב' רמונים ואתרוג א' ובלבד שלא יזכיר שום מקח רשב"א אומר ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח פיר"ח סכום מנין יאמר יש לך אצלי נ' אגוזים תן לי עכשיו נ' אחרים הרי יש לך ק'. וכן פי' רבי' אלפסי ורש"י פי' סכום מקח דמים. וכ' בעל הלכות דווקא חנווני ישראל אבל חנווני א"י במידי דאית במחובר א"נ כגון קימחא דאיכא למימר דאיטחן ביו"ט או בא מחוץ לתחום א"נ ביצים ודאיכא למימר דאתילדה ביומ' דאסור למשקל מני' דגרסי' א"י שהביא דורן יש באותו המין במחובר לקרקע אסור. וה"ה דבר שנעשה בו איסור מלאכה האסורה לישראל ומסברא דאפי' חנווני אינו ישראל קאמר דאי משום טחינה הוי ראוי לכוס ולית בי' משום מוקצה כדאיתא בפ"ק דחולין ואפי' לאכול פת הנאפה בשבילו התירו הגאונים היכא דליכא למיחש שמא ירבה בשבילו ומשום שנאפו בעצי מוקצה נמי ליכא למיגזר דלא אמרינן יש שבח עצים בפת אלא באיסור הנאה ומשום ביצה דאיתילדו ביומן נמי לא חיישינן דלא איתחזיק איסורא אבל במחובר חיישינן דאיתחזיק ועוד הא קי"ל אין האינו ישראל צריך הכנה.
<h2>דף לב:</h2>
גרסינן בפ' המביא אין שוברין את החרס ואין גורפין תנור וכירים אבל מכבשין תני ר' חייא אם א"א לאפות אא"כ גרפו מותר. דביתהו דר' חייא נפל לה ארחיא בתנורא ביו"ט א"ל אנא ריפתא מעליא בעינא א"ל רבא לשמעי' טוי בר אווזא ואזדהר מחרוכא א"ל רבינא לרב אשי א"ל רב אחא מהוצל דמר שרקין לי' תנורא ביום טוב א"ל אנן ארקתא דפרת סמכינן. וה"מ היא דסמכי מאורתא אמר רבינא וקיטמא שרי פר"ח שאינו בר גיבול. ואר"נ אבנים של בית הכסא מותר לצדדן ביו"ט.
<h2>דף לד.</h2>
ת"ר מולגין את הראש ואת הרגל ומהבהבין אותו ואין טופלין לא בחרסית ולא באדמה ואין גוזזין אותו במספריים שלו ומתקנין את הקורניס ואת העכבייתא ומסיקין ואופין ומחמין חמין באנטוכי ואין אופין בפורני חדשה שמא תפחת לר"ש קיירא דווקא הראש והרגלים אבל גדיא כולה לא מלגינן דאפשר לאשלוחי משכא ול"ד לן דהא הראש והרגלים נמי אפשר אלא מנהגא נקט ובאתרא דנהיגו בגדיא נמי שרי ת"ר אין נופחין במפוח אבל נופחין בשפופרת ואין מתקנין את השפוד ואין מחדדין אותו בשנרצם מעיו"ט ואפי' לר"י ואין מפצעין את הקנה לצלות בו צלי אבל (מפצעין) את האגוז במטלות ולא חיישינן שמא תקרע.
<h2>דף לז.</h2>
ת"ר שנים ששאלו חלוק א' זה לילך בו שחרית לבית המדרש וזה לילך בו ערבית לבית המשתה זה עירב לצפון וזה עירב עליו לדרום מהלך לדרום כרגלי מי שעירב עליו לצפון כו' מצעו עליו את התחום ה"ז לא יזיזנה ממקומו נ"א ואם מצוי הוא ופשוט.
<h2>דף לז:</h2>
אתמר שנים שלקחו חבית ובהמה בשותפות כלו' מעיו"ט וחלקוהו ביו"ט אמר רב חבית מותרת ובהמה אסורה. ושמואל אמר אפי' חבית אסורה וכן מיפלגי בברירה שמואל סבר אין ברירה ורב סבר ברירה ובהמה אסורה משום דקא ינקי תחומין מהדדי ומקשינן לרב לאיסור מוקצה לא חששו לאיסור תחומין חששו. ושתיק רב ור"ח ורבי אפרים פירשו שלקחוהו בשותפות ביו"ט ותמיה לן דהא תניא הלוקח בשר מן הטבח ביו"ט כרגלי המוכר ואסיק מאי הוה עלה ר' יוחנן אמר אין ברירה ורב הושעיא אמר יש ברירה ודריש מר זוטרא הלכה כרב הושעיא דיש ברירה כרבנן ופי' רבי' אלפסי קם לי רב ורב הושעיא בחדא שיטתא וכיון דקאי רב כרב הושעיא הל' כרב ומסתברא מדלא אמר הלכתא כותי' דרב ש"מ דליתא לדרב ורב הושעי' פליג עליו דרב הושעי' אפי' בהמה מותרת קאמר וטעמא דרב משום דקא ינקי תחומין מהדדי ליתא דהא שתיק רב וכן הלכתא.
<h2>דף לח.</h2>
א"ש שור של פטם הרי הוא כרגלי כל אדם ושל רועה ה"ה כרגלי אות' העיר וכתב רבינו אפרים ומספקא מילתא בגמרא אי איתא דשמואל אי לא משום דקשיא שמואל אדשמואל בשנים שלקחו בשותפות חביות ובהמה דהא קסבר אין ברירה. ופי' מתניתי' דשחטו מעיו"ט וחלקו לא נתנו אלא ביו"ט ור"ח פי' שחטו ביו"ט וכיון שדרכו למכור חלקו ברשותו והעמידו ברשות הלוקח ומוליכו אפי' לעיר אחרת ע"י עירובו.
השואל כלי מעיו"ט ה"ה כרגלי השואל וקי"ל דהא דאר"י השואל כלי מעיו"ט אעפ"י שלא נתנו לו אלא ביו"ט ה"ה כרגליו ביו"ט ה"ה כרגלי משאיל אע"ג דרגיל ושאיל מני' אמרינן דלמא משכח אינש אחרינא ושאל מני' ולא ינתן לחבירו לא אייתי רבי' אלפסי ז"ל דליכא עולי רגלים.
<h2>דף מ.</h2>
אין משקין ושוחטין את המדבריות אבל משקין ושוחטין את הבייתות. ובמשניות מדוייקות ובירושלמי גרסי' אלו הן בייתות כל שלנות בעיר מדבריות שלנות באפר ל"ל למימר משקין מלתא אגב אורחא קמ"ל דלישקי אינש מיא והדר לישחוט משום סירכא דמשכא העור נוח ליפשט ת"ר אלו הן מדבריות כל שיוצאות ורועות בפסח ונכנסות ברביעה בייתות כל שיוצאות ורועות חוץ לתחום ובאות ולנות בתוך התחום ר"א אומר אלו ואלו בייתות הן ואלו הן מדבריות כל שאין נכנסות ליישוב לא בחמה ולא בימות הגשמים ובתוספתא אלו ואלו שיצאו חוץ לתחום אעפ"י שאין נכנסות לתוך התחום אלא משחשיכה מותר לשוחטן ביו"ט ומקשינן מי אית ליה מוקצה והא בעי ר"ש ב"ר מר' פצעילי תמרה לר"ש מהו א"ל אין מוקצה לר"ש אלא גרוגרות וצמוקים לבד. ירושלמי מפני שמסריחות בנתיים אב"א הני כגרוגרות וצמוקים דמי ואב"א לדבריהם דרבנן קאמר לדידי אין מוקצה וכו' וכתב ר"ח מהא שמעינן דכל מידי דחזי לאינש דעתי' עלוי וכו' כדברי תנא בביצה שנולדה לענין מוקצה. ולענין מדבריות פי' בעל ההלכות מוקצה דרבנן וכיון דאיכא תרי לישני חד דאית לי' לר"ש מוקצה במדבריות וחד ל"ל עבדינן לקולא ושרי למשחט מדבריות ומסבתרא מוקצה דאורייתא ולחומרא ומדבריות כגרוגרות וצמוקין דמי ואסורים אפי' לר"ש כסתם מתני' דתנן אין משקין ושוחטין את המדבריות ובייתות אפי' לר"י מותרת ול"ד לתורא לרדיא עז לחלבה ורחל לגיזתה דאקצינהו אלא כל הראוי לאכילה דעתי' עלוי' דקים לן בהמה בחייה לאכילה עומדת ודעתי' עלוי' ומיהו רבי אלפסי פסק כת"ק דר' דהלכה כר' מחבירו ולא מחביריו ומסתברא כר"י דסתם מתניתין כוותי' דגרסינן במשניות ובירושלמי בייתות כל שלנות בעיר כסתם כמתניתי' ומחלוקת מברייתא הוא והלכה כסתם מתניתנין וכן מצאתי בהלכות שלו במשניות ובירושלמי.
